יום שבת, 1 בנובמבר 2014

א- צו ריצה

כשהזכיר לי אמיר, חבר מהגנון, בפגישתנו החד שנתית האחרונה - שהוא נהג להתחבא בפינות מסתור קבועות מיד עם תחילת ריצות החימום שלנו בשיעורי ההתעמלות - נזרק ראשי מספר סנטימטרים אחורנית נגע קלות במשענת כסא המסעדה שבה ישבנו, והתייצב שוב. מול עיני הופיע מראהו כורע כחתול חיוור ודרוך בסבך הירוק עם הפרחים, ואותי, מתנשף ומיוזע,  פוגש אותו במבטי ותוהה למה? השאלה לא היתה קשורה אליו. כששאלתיו, לאחר הפעם הראשונה שקלטתי אותו חומק בזריזות, באמצע כיתה ג' או ד', הוא ענה שהוא "לא אוהב לרוץ". נחישות תשובתו לא דרשה הסברים נוספים. כדי לבצע מהלך התחמקות שכזה נדרש תחכום ואומץ חברתי, שלא שיערתי עד אז שיש לו, והגביר הערכתי אליו.  נזכרתי, שבמספר השניות שבהן חלפתי על פני מקומות המסתור שאלתי עצמי אז למה לעזאזל אני כן אוהב לרוץ.
הבחירה להיענות להזמנה המצורפת [עמותת "צו מניעה" יוצאת בקמפיין על מנת להגביר את המודעות למניעת סרטן המעי ואת חשיבות הבדיקות למניעת המחלה.במסגרת הקמפיין יתקיים אירוע ספורטיבי משעשע תחת הסלוגן "תזיזו ת'תחת ורוצו להיבדק".(מקצה תחרותי 5 ק"מ ושאינו תחרותי 2 ק"מ). בדומה למרוצים אשר מתקיימים מזה שנים בארצות הברית, צפויים להשתתף באירוע בודדים וקבוצות, מתנדבים, ידוענים ואנשי ציבור. המשתתפים ירוצו במרוץ כשלגופם תחתונים (על גבי הבגדים). מרוץ התחתונים ה – 4 צפוי להיות צבעוני, רעשני והמוני יותר מכל קודמיו. את האירוע תלווה להקת The Last Beat בשירי ביטלס בלתי נשכחים.] היתה "כן" של אוהב ריצה בארון, שקיבל הזדמנות למימוש עצמי. תשוקה אדירה מילאה אותי כשראיתי לראשונה את תמונות של אצנים בתחתונים מאחד המרוצים בארצות הברית. כשגיליתי שנה שעברה, שהמרוץ עשה עליה, נרשמתי מייד. "מרוץ התחתונים" הוא מסוגת ה"משפחתי" ו"תחרותי לייט". תחושה מרוממת ועליזה המשיכה לשרות עלי גם לאחר שהתכווצו שרירי ירכי הימנית, ודקירות חריגות בגיד אכילס השמאלי אילצו אותי להתעמת עם שאננותי מספרם הזעום של דקות אימון שנצברו. שחררתי את רובין, תחתונים אדומות על צווארה, ויישרתי קו  עם שתי משתקמות -ניתוח ומאמנתם האישית שהגיעו במיוחד ממצפה בצפון הארץ. כג'נטלמן אמיתי אף הצלחתי למשול ביצר תחרותי, לא עקפתי אותן בסוף והגעתי ממיקום 579 למקום 299 בזמן של 45:34, 9:06 לק"מ.
בפועל, יודע כל מי שמאמין באפשרות הגאולה דרך הגוף, שכדי להמשיך בפעילות גופנית ולהופכה לשגרה נדרשים מהלכים מתוחכמים כדי: א-  להקים את הגוף, ב-  להמשיך להניעו כשנגמרת ההנאה ומתחילה ההתשה. מרוץ תחתונים, חדר כושר, קבוצת ריצה, הפחד מהמוות  ומהתבלות קשה לצפייה הם זרזים מצוינים לא':  בחיבור- שבין רעיון/רצון האהבה לתנועת הגוף, שמרחף בנוחות נעימה במעגלים החשמליים במוח, לתנועה - נתפרים סיבות ותירוצים לסיפורים. לגבי ב', כשכאב השרירים, הפיכחון מאשליות ותחושת האבדון מצטלבים, אין לי מושג הולם.
בקרוב, אולי

הכתיבה היומנאית לרשת שונה וקשה לי מכתיבה בדיונית או עיונית. ללא דמויות מסויטות-אני נעות בעלילה, מהתחלה עד סופה, נושא לעיין בו ולחוות דעה, ובגלל שלל הברירות, כמעט אינסופי שניצבים בפני. החופש לבחור הוא ביטוי חסר ערך כשהמילים הן צורך, הישרדות בעולם של התרסה מפונקת על עוולות לא מתוקנים.  כשכול החלטה היא לי או לצרי, איזה משלל אירועי היום ייצגני.  גשם וכלב, אמא ונחמה.. בכתיבה לא נופלת ברירה. היא נלקחת שוב ושוב כנקודות במשחקוני טניס. לא כך עם הגוף הנע בריצה. שרירי העכוז-גדול-אמצעי-הקטן שמשכו ופשטו את שרירי הירך והשוק לכיוון התנועה, ימשיכו לנוע בסיום הריצה, גם לאחר הנפילה לשכיבת חצי פרקדן, ברכיים מורמות לשמיים. הם יכווצו ויפשטו, ישטפו במקלחת פנימית את הזז המותש, ינשפו  רוח מייצבת להמשך השהיית חוסר האמונה.






קישור ל I'm a Cliché

אין תגובות:

פרסום תגובה