יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

ט' - צימוק מר


מאז שרנה ורבין/"כמה טוב לחיות" והריקו מורקמי/"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" התלבשו לי על האוזניות עלה פרץ פעלתנותי אף יותר מתחושות כל היכולות שיש לי ברגע שאני מצליח להשלים משפט רהוט נקודה חכמולוג. ההשראה להמשיך לזוז אז איז ומזג האוויר הקיצוני בתקן האקלים של ישראל הטו את הריצה לכיוון אתגרי. תשוקתי לרטיבות והתבוססות בבוץ סופקה במלואה. פעם ראשונה ביום הגשום ביותר בy20  כשנשטפתי עלי ידי גל שנחת מעלי בטיילת הדייגים מדרום לנמל יפו בגל והטיח אותי לקיר. בפעם שנייה במסלול בוצי פארק דרום/אריאל/חירייה. באותה ריצה, במהלך קיצור שהאריך הגעתי לרחוב גורית קדמן, חלוצת ריקודי העם בארץ, שהיתה דמות שהעריצו אצלנו בבית. שמחתי שקיבלה רחוב ומיקומו בשולי מז' דר' העיר, ראוי סמלית לפועלה.  סגרתי את השבוע בריצתבחושך ביער בן שמן. בהשראת קפדנותו של מורקמי, ההפוכה לגיבורי "נולדנו לרוץ" יצאתי מזווד, בגדים חמים ואייפון לכוכבים ווויז. בדרך חזרה למצפה מודיעין איבדתי את הדרך[בזמן הכתיבה  עולה לי תמונת  הפניה שבה הייתי צריך לפנות ימינה, מזרחה, במקום להמשיך ישר, צפונה]. כשהגענו לחניה רובין התחרפנה והתחילה לסוב סביבי בקוטר של מאה מאתיים מטר ממני. מדי פעם ראיתי דמות מוצללת חולפת מבעד לאזורים מוארים באור הפנסים.  תערובת ריגושי הריצה, החושך, חתולי בית מחושלי יער וצווחות לא מזוהות הניעו אותה ללא הפסקה. לא היה עם מי לדבר חצי שעה. מדי פעם כשהיא היתה עוברת לידי, מקררת לשונה וחום גופה בשלולית סיפרתי לה על הסושי עם סלמון שנור הכינה והעוף של אמא בארוחת שישי. בסוף נגמרה לה הבטרייה, היא זינקה למושב האחורי ונרדמה. כשהגענו לתל –אביב לא מצאתי את צרור המפתחות שהפרדתי ממפתח המכונית בגלל הריצה. האוץ' .לאחר הסושי והעוף חזרתי ליער בעקבות התחושה שהם נפלו ליד המכונית בחניון. לפני השינה קראתי קצת  אלברט איינשטיין להזכיר לעצמי מי גאון של אמא, מי?
יומן הריצה של מורקמי הוא הדבר הכי קרוב עבורו לפריטת היומיומי לפרטים קטנים וקטנוניים. גיבוריו, על פי רוב בדרכם, ללוסט אנד פאונד של החיים לחפש את הדברים גדולים (אהבה, משמעות, גורל). כשתש כוחן מלחפש הן יוצאות מדעתן. ורבין, כדמות, מתפרקת לעיני הקורא לחתיכות קטנות  ונבנית מחדש. משלב מסוים היומן פורש כנפיים מהאישי לסיפורה של דמות נערה מיתית בסוף המאה ה-20 ותחילת ה-21. היא מתארת את טקס האיה-ווסקה בדיוק מר כצימוק שמוגש לאחר שתיית הכוס כך ואת התקף אהבה קוסמית שהיא חווה בחיוניות של להיט מסוגת "יש לי את הכוח", מאלו שמושמעים בסיום סדנאות העצמה. או אז תפסתי עצמי בודק עוד כמה עמודים נשארו. שאלתי עצמי למה עשיתי את מחוות הבדיקה. התשובה הראשונה שעלתה במוחי היא שדאגתי שהספר ייגמר פה. כשהתברר שיש עוד עמודים, נרגעתי..היא תצלח גם את שלב הבאדולינה.
מכתב אוהבים גנוז מצמרר בכנותו של סבתה לסבה, ציפייה, שהקורא כבר יודע שלעולם לא תוגשם, של אשה לאהובה מבהירה לה את מקור פחדיה ושליחותה בעולם כאשת מילים. מותם בשיבה טובה ולא בהכרח צלולה של אנשי דור ראשון של משפחתה שהגיעו לארץ, לידת ילדי הדור הרביעי, מות כלבתה שאיתה מאז שחזרה לישראל מאפשרת לה ולקורא לסגור מעגל ותקופה. היא מתחילה להביט על התופעה הזאת שנקראת חיים בישראל מחלון ביתה, למצוא את הנורמאלי והבנאלי ולשאוב מהם את הסיפור.  קווי המתח בין חיים לבדיון שעונים על מבנים דוריים כה ברורים, עד שמבלי להתכוון אני מציע בארוחת שישי לאימי, אחותי ואחייניתי לקרוא את הספר.



תזיזו ת'תחת-רוצו להיבדק, מרוץ התחתונים ה-4    26 לדצמבר
עמותת "צו מניעה": אפשר למנוע סרטן המעי הגס!     http://www.zav-menia.org/

#מקרררץ
כרזות: ערן רובינפלד
http://www.imacliche.com/

קישורים לספרי הריצה:


קישור לספר הסדרה:

הסדרות אסופות בממשקים:
בלוגר:  http://fridgerunner.blogspot.co.il/
טמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner

פינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה