מקרררץ: פרק י"ד כרוכית התירס

שמחתי לחזור לרוץ ואני שמח לכתוב את זה לפחות עד שאאלץ לפסק ואשאל מה זה שמח. אדם שמרבה בתנועה מכוונת מטרה ייפול ויעלה מדכדוך מלנכולי במיומנות נרכשת של כלב בתחרות מכשולים. עומק ואורך השקיעה המסתגרת ומצמצמת לתוך אני חסר עניין ועונג תלוי בפערי הזמן בין התנועה מכוונת המטרה מינוס הזמן שלוקח לגוף להתייצב מהמאמץ. למשוואה אפשר להוסיף משתנים כגון משפרי מצב רוח, אירועים שבטיים וכו'. יצאתי לסיבוב גלריות של חמישי והמשכתי לשפר את מצבי. הריצה עזרה לי להסתפק בתפקיד מחזיק הכלבים של אמנית צעירה. עמדתי בצד וצללתי לשרירים בעודה מפלסת דרכה ב"קונטמפוררי" זעיר אנפין של עולם האומנות הישראלי. היא כמובן לא הביעה טיפת חרטה על הסיכול הממוקד לרעיון המצוין שהיה לשיתוף פעולה עם ש' לסדרה הבאה: מקרר בחירות 2015. הבלגתי, לא הטפתי לה מוסר ופתחתי עוד פחית של באדוויזר כאדום צוואר מתחזה להיפסטר מצוי. בהמשך הסיבוב פגשתי את א', מגדלת כרוכיות תירס ותיקה, שהציגה בארטספייס. כרוכית תירס. איזה שם יפה. ויש אותן, מסתבר בכמה צבעים. בעודה מחזיקה את רובין היא פתחה בפני את עולם הנחשים ומגדליהם. לפני חודשיים מצאתי ברחוב מיכל מתאים לזוחלים וחלום ד"ר דוליטל התעורר. עד פגישתי איתה, התלבטתי אם להתחיל בשממית, נחש, עקרב או טרנטולה, בלי להבין מה זה אומר (למשל –להאכיל אותם בולדות עכברים). בחודשיים האחרונים נאלצתי להתמודד רגשית עם המוות של ציפורת פינקי ושני בעליה.

בשישי קמתי עם כאב ראש קל. לא צפוי בהתחשב שלא ערבבתי סוגי אלכוהול אתמול והקפדתי על טוהר הבירה. בגלל שמרנותי בסמים ניסיתי להימנע מאיבופרופן (אדוויל וכו) ממשפחת מדכאי דלקות לא-סטרואידים שגורמים לדימום בדרכי עיכול והתעקשתי לטפל בלחיצות. הלכתי לחצתי 60 פעמים על השריר בכף היד בנקודה שנמצאת בין האגודל לאצבע המורה ביד תוך כדי כילוב. ביום שישי אפילו רובין מרגישה ייצוגית עם כל המבקרים (חלקם עם כלביהם) מחוץ לעיר שבאים לשכונה למשב נוסטלגיה והתחככות עם העתיד בשכונת ה"צעירים". בזמן שרובין חרבנה הצצתי מבעד לחלון הראווה לסניף החדש של "דרור כלי עבודה" שנפתח מעבר לפינה של החנות הראשית. אשה לידי שעברה עם בן זוגה אמרה "להנמיך ציפיות" והסכמתי בלי קשר לכלום. אימפריית הכלים הותיקה מתחה את איבריה לצד השני של ונכנסה לענף האופניים הממונעות. התעודדתי. באופניים ממונעות יש עוד סיכוי שאשתמש. בכלי עבודה לא. אט אט הפכו כלי העבודה המרהיבים בחלון סמל לאין אונים. אין "אולי" ו"בכל אופן" "יש מצב". במקסימום, אעזור לחבר אותם לחשמל עבור תמתמ. רובין סיימה. אספתי והמשכתי. כשהגעתי הביתה, ראיתי שר' שיתפה משהו שקשור להורדת ציפיות והשלמה עם מה שאי אפשר לשנות. בשלב הזה כאב הראש עבר. המראתי על הסתברות הסינכרוניזציה שקיימת בין אנשים והלכתי להסתפר בלי לקבוע תור .

בשבת, התחלתי לקרוא מספר עמודים מה"אוטוביוגרפיה של ריצה"/יוסי מלמן וישר בא לי לרוץ. החניתי באצטדיון ר"ג ומשם רצנו, רובין ואני מזרחה לכיוון ראש העין בין הפרדסים רחבי הידיים. כמו בילדותי בא"י העלאק טובה וישנה, זללתי אשכוליות וקלמנטינות ללא הגבלה והתמלאנו בבוץ. משום מה נדבקו לי שמות פרקי הספר (פריחת השקד, שדונים באילת, קסם על פני המים, לרוץ אל הגעגוע, היהודים תמיד רצים וכיו"ב) והדבקתי אותם לטיפוסים שנתקלתי בדרך: אנשי ה-4*4, רוכבי האופניים והטרקטורונים, משפחות שיצאו לטייל בפרדסים וכמובן חברי כת האצנים.