התחלתי לחשוב מספרים. הרוקי מורקמי ב”על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה” מתעד חייו כאצן מגיל שלושים ושלוש. שלא כמוני (בינתיים) כשמורקמי יוצא מביתו הוא יודע מהו המרחק שהוא ירוץ, יש לו זמן יעד וחישובי סטיית תקן. הוא עורך מדידות, מכמת את הריצה, משתמש בהם לתעל רגשותיו ותחושותיו הגופניות. הוא רץ עשרות שנים. בתקופה שהספר נכתב הוא עלה במרחק מ- 60 ק”מ בשבוע, ששה ימים בשבוע ל-80 במסגרת הכנות למרתון ניו-יורק. כמכור מקצועי התחברתי אליו כלספק השכונתי. סימנתי מטרה כשכגמרתי לקרוא פרק א’ בספר: 60. למחרת, כשדידיתי בסוף הריצה בגלל שריר ירך ימין האחורי, הורדתי ציפיות ל-35 ק”מ. ברגוע, אני בגיר הגיוני. מה הלחץ? נזפתי בעצמי, שהרי בפזיזותי אסכן השתתפותי ב”מרוץ התחתונים” הרביעי עוד 33 ימים 21 שעות 40 דקות ועשר שניות. שהרי בדיוק בגלל מטומטמים כמוני שחושבים שגילו את הפטנט האולטימטיבי לשרוף את השנאה שלהם טיפסה הסטטיסטיקה בריצה ל-60-80% סיכויי פציעה בשנים הראשונות. מותג הבריאות המשגשג שלי לא יכול להרשות לעצמו דשדוש על קו הסיום בגלל רשלנות רפואית. לא מכובד. הרגעתי את התלהבותי בריצה יחפה על דשא ואספלט סביב האגם בפארק מנחם. מדובר במסלול של ק”מ (לדברי מפעיל סקי הכבלים באגם) שאותו עשיתי חמש פעמים קדימה ופעם אחת אחורנית. הנזק, ציפורן שבורה, היה שווה את התחושה המוזרה שהריצה ללא הגנת סוליה מעוררת. שינויים בתנאי האדמה: חצץ גדול משתנה לאספלט ואז לדשא, מכריח את כף הרגל להיות יותר גשושית מחקר ופחות נקודת משען לגוף.
מורקמי שם ריצתו על ציר זמן ובוחן אותה. הוא נזכר בשינויים שעברו עליו מאז שפעולת הריצה התקבעה בלוח הזמנים היומי. את מורקמי התחלתי לקרוא כדי לעבור תנאי קבלה לכניסה למיטה של בחורה יפנית שקטגורית סיננה מי שלא קרא מורקמי. “יער נורבגי”, שאותו קיבלתי מחברה שלה, מאוד ידידותי לקורא מבחינת אורכו ולכן התחלתי אותו בהתלהבות שדעכה לעגמומיות. הניסיון להבין אישה דיכאונית אחת בעזרת עוד שתי נשים מופנמות, וכל זאת כדי להזדיין? מסתבר שכן. בסגנונות שונים אני קורא על שני אנשים שמספרים על חייהם בגיל 33. מורקמי התחיל לרוץ במקביל להתחלת כתיבתו הסדירה על החזרה למה שאיננו, ורבין/”כמה טוב לחיות” יושבת בחוף ים בתאילנד ומתגעגעת למרחב לאהוב. שניהם משתמשים בגופם לעיבוד החיים. אחד ככלי והשנייה- כאויב. מורקמי מעשן בשרשרת ומוטרד ממשקלו, נעזר בריצה לאכוף על עצמו משמעת. הוא רץ כדי שיוכל לכתוב טוב יותר. ורבין נעזרת בהפרעת האכילה כתהליך טיהור. כל פעם שהיא נחלצת ממעגל תסכול/סיפוק-אוכל/אשמה, נפשה מתחזקת. מסלול המכשולים שגופה מציב לה יוצר חומה מגנה מסבלה ומסבלם של אנשים קרובים אליה. הזדקנותם של הסבים והסבתות, מריבות ההורים, אוזלת ידה מול העולם הגברי, כל אלו נכנסים לגוש החלול בקרביה.
יום ההולדת של אמא פתח את סיבובי ימי ההולדת של הקשתיות בחיי. יש הרבה. חודש עמוס לכוחותינו. אני חושב על זאב, הציפור, בן זוגה השני של נחמה, שמת היום בקן. השני תוך ששה שבועות. אולי נחמה רוצה להיות לבד, לרקוד עם החלל בחדר
מוסיקה: אני קלישאה
תזיזו ת’תחת-רוצו להיבדק, מרוץ התחתונים ה-4 26 לדצמבר
עמותת “צו מניעה”: אפשר למנוע סרטן המעי הגס! http://www.zav-menia.org/
כרזות: ערן רובינפלד
http://www.imacliche.com/
https://soundcloud.com/imacliche/edit-service-7-by-i-cube
קישורים לספרי הריצה:
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה/ הרוקי מורקמי http://www.text.org.il/index.php?book=10020812
"נולדנו לרוץ"/כריסטופר מקדוגל : http://www.text.org.il/index.php?book=1308022
המרוץ של פלאנגן/טום מקנב http://www.text.org.il/index.php?book=12020514
קישור לספר הסדרה:
כמה טוב לחיות/ רנה ורבין http://www.text.org.il/index.php?book=1106012
הסדרות אסופות בממשקים:
בלוגר: http://fridgerunner.blogspot.co.il/
טמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner
פינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה