רשתות המתיחה בקשתות כף רגלי, יופי של עצמות, מפרקים, שרירים וגידים,
נשבעתי להן אמונים אחרי מאה ומישים עמודים. אני כה קל לשכנוע. פתי מאמין לכל דבר.
נולדנו לרוץ היה נכון, נכון תמיד. במהלך ריצת אחה"צ סתווי ביער חורשים, נושם
בעלייה בסבבה, קדח לי הרעיון להביא את האולטרא לישראל ושבעצם רוב הסיכוי שהביאו
אותו ומה זה אומר לגבי חיי. קפיצצתי לי על קצות כפות הרגליים, משטח אותן מזרת עד
בוהן, מפנים מלמטה למעלה את המידע שעקבים לא נועדו לריצה אלא רק לעמידה והליכה.
מדובר פה בקריירה חדשה לאצבעות כף הרגל. מבחינת המוח שלי המרוץ עוד 40 יום 12 שעות
19 דקות ו-41 שניות הוא מתאבן מולקולארי, לפני ארוחה.
אני חושב על חינוך ועל דמות האב והאם שלי ושל רנה גיבורת "כמה
טוב לחיות". ספר על נערה בשנות העשרים לחייה בשנות התשעים, שאז הייתי בשנות
השלושים. וכמה מגוון תהליך הקריאה. אותו ספר, לו במקום לקרוא אותו בגיל 50, הייתי
קוראו בן עשרים. בטוח לא הייתי מצליח לקרוא אותו לאט. בכך שבכוונה אני מאט קריאתי,
לא קורא את הספר מהר, בולע אותו, גומא אותו כפי שקצבו דורש, נוצר חלל לעולם שלם של
התייחסויות להיבנות. ההתקדמות בהיכרות קורית בגלל שהעימוד מאפשר זאת בקלות, וכי
הסיפור הרפתקני. אני סקרן לדעת מה יקרה, לא במובן העלילתי אלא הרגשי. מוגן מאימת
ה"משהו רע יקרה לה" אני יכול להתרווח ולהנאות מחשיפה מרהיבה של פרח מגינת
אצולה אינטלקטואלית. האב- מרוחק ונערץ
מיתית, האם- דוברת רהוטה של ה"חוק", נטועים חזק בריבונות. מכתבים של האם
והסבתא שמצורפים ליומן, פורשים לרוחב ולעומק את שושלת ההתניות. קולן, המעשי כהשקפת
עולם, שמנחם קשייה להגשים עצמה הוא האחראי שהיא תעדיף להשמיע קולה במידה הראויה
מאשר לפרוק עול, לצרוח, לקחת את כל הבמה. היא מזהה את מצבה. משוחררת מהעברית,
מתחרות מקומית היא בונה לה חממה ללימוד בקצב שמאפשר לה שליטה במצב. את הפער בין
הרצוי למצוי היא מגשימה בהפרעת אכילה. קלה כמובן. אני מתחבר אליה באיסורים
כמצנחים, בהתרתם כריחוף.
לא שיערתי שאנשים יצחקקו כשהכרזתי בקול ברבים על תוכניותי ועל תוצאתי
במרוץ הקודם. בכתיבה אני סופרמן במציאות זין קטן על האדמה. שמעון מהמרכז טען,
שהוא, אם היה מסוגל לרוץ, היה הולך את זה. היתה גם טענה שבגלל שאני לא זוכר אם שמו
לי צ'יפ בנעל או איפשהו יש מצב שלא החשיבו את הזמן שאיחרתי לתחילת המרוץ. כך או
כך, הבוז להם. השבוע אני משנה אסטרטגיה וטאקטיקה ואני לא ממתין ללבישת התחתונים
בבוקר המרוץ.זהו. רץ כמו שכתוב בספר, על קצות האצבעות, סופרמן מתכונן לדאייה. שמתי יעד מוגדר של 12 שעות ריצה רצופה לשבוע
הבא. מעניין אם הצעד יאט או יגביר עצימות הפצת בשורת הולדתנו לריצה. בימים כאלו
אני מפחד לצאת לרחוב. בעל כורחי אני מטריד, עושה נפשות במשפטים נטולי הקשר. טוב
שלמדתי להסתלק מהר.
קישור למוסיקה 5 # I'm a Cliche; Edit Service
בלוגר: http://fridgerunner.blogspot.co.il/
טמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner
פינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/
#מקרררץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה