את
העצות שיכינו אותי ל”מרוץ התחתונים” בעוד 48 ימים תשע שעות חמישים ושמונה
דקות ואפס אחד שניות אני לוקח מהרשת. ככה; מול שלל הוראות-הנחיות-עצות-
תוכניות אימון, שאת רובם אינני שולל אך גם לא אמלא, אני נרגע. אחרי מקלחת
אני משתרע מול מסך גדול, בידי כוס קפה -שאותה הייתי אמור לשתות לפני הריצה
לפי מספר מחקרים ואחרי הריצה במחקר הפרטי שלי- וגולש באתרי ריצה כדי להיטיב
דרכי. בדרך כלל אמצא עצמי בערך וויקיפדי על איזה שריר עלום שיזרוק אותו
לקישור שייקח אותי רחוק. כשנגמר הקפה, תם רשמית זמני למיצוי יכולתי
העצמית. בשיטת ההוראה שלי, שבה אינני מפסיק לחלק מדליות לעצמי, אין מקום
להלקאה עצמית או למשימות תובעניות יותר ממאמץ מנטאלי לצאת לאימון.
השבוע השלישי של מקרררץ נכתב בעודי מאזין לקוסמו ויטאלי “צירים אדומים” וכנופיית “אני קלישאה” שמנגנת מסיבת סיום העונה החמישית של “רדיו תדר”. עד לפני שבועיים לא ידעתי מיהו. ואז, רק לאחר שהוא וסביבתו הפכו להיות חלק ממסגרת הסיפור שלי , מייצרים את פס-קול מקרררץ, נודע לי שהוא בא לנגן בארץ. כשהמקרי מצטלב, נהפך לחלק מהמסלול, רוממות רוח אוחזת בי. רעיון עוועים רקם עור וגידים והנה..החיים מספקים פלא. הפלא שהכי העסיק אותי השבוע הוא הגילוי שאני לא כותב ליומן כחבר. ההתייחסות שלי אליו היא כאל מישהו שמשקף מחשבותיי, במת תצוגה אחרת. אין ביני ליומני תחושת חיבה של קשר נפשי עמוק, לא של ידידות ארוכת שנים או שיתוף כוחות וערבות הדדית. החדשה טרייה לי ועדין אני שואל עצמי שמא לא מדובר בכישור לא מפותח אלא בשיקוף ראוי. כנראה שלא הייתי שם לב לזה לולא ספרה של רנה ורבין “כמה טוב לחיות” שאליו נשאבתי לאחר שגמרתי לקרוא את “חיים משלנו” של ליאת רוטנר שהשאלתי מאחייניתי לתחקיר עבור רב המכר השני שלי. נזכרתי בספרים שהתביישתי להראות לחבריי שאני קורא, למשל: “יומני תמר” של דבורה עומר, “יעל ואני” של איטו אבירם, ספרים מסוימים של מ. מזרחי. למזלי, לא התמכרתי לספרוני ה”רומן הרומנטי” אך צפיתי בסקרנות בצרכניות הספרונים נאבקות, לעיתים במגע פיסי להשגת זכות “קריאה ראשונה” בספריה העירונית. זיכרון ה”לא נעים שיראו” היה כה מוחשי שעטתי על “כמה טוב לחיות” כהתרסה להוא שהתבייש. כהולך שנחבט בדלת שקופה, שלהפתעתו עשויה מבועת סבון, נשבתי ביומנה. בקסמי נימתה הרכה נהפכתי למאזין האידיאלי שהיא עצמה יצרה למרחב כתיבה הפרטי שלה.
הספר (עד כה, אני בעמוד 50) נע בשני כתוב בשני מישורי תודעה: הראשון נע על ציר זמן מילדות והשני כבחורה באמצע שנות ה-30. אימצתי את שני מצבי התודעה, של הצעיר והבוגר, כשהאזנתי השבוע לתוכנית מיוחדת של קוטנר ב”קצה” לרגל מארז חדש שיצא לג’ורג’ הריסון. ניסיתי לנסח את הקשר בין רתיעתי בנעורי לכתוב יומן והצורך הדוחק לכתוב אחד פומבי עכשיו. רמזים נמצאים בעיסוק שהחליף עבורי כתיבת יומן-תרגום שירים. ניסיונותיי בשמינית לתרגם שירים מ- 1/3 33, אלבומו השביעי של הריסון שהיה בן 33 והוקלט לאחר שחלה בצהבת מעידים צעיר שיעדיף לשחרר את סיר הלחץ שקרוי “גיל ההתבגרות” בפנטזיות של אחרים. רק השבוע, במהלך קריאת “כמה טוב לחיות” והקשבה חוזרת להריסון פתרתי עוד תעלומה מעברי: מה הביא אותי להישאר בהודו כשחליתי בצהבת בגיל 32 ולהתעקש לראות במחלה וההחלמה שם טקס חניכה פרטי לחיים.
השבוע השלישי של מקרררץ נכתב בעודי מאזין לקוסמו ויטאלי “צירים אדומים” וכנופיית “אני קלישאה” שמנגנת מסיבת סיום העונה החמישית של “רדיו תדר”. עד לפני שבועיים לא ידעתי מיהו. ואז, רק לאחר שהוא וסביבתו הפכו להיות חלק ממסגרת הסיפור שלי , מייצרים את פס-קול מקרררץ, נודע לי שהוא בא לנגן בארץ. כשהמקרי מצטלב, נהפך לחלק מהמסלול, רוממות רוח אוחזת בי. רעיון עוועים רקם עור וגידים והנה..החיים מספקים פלא. הפלא שהכי העסיק אותי השבוע הוא הגילוי שאני לא כותב ליומן כחבר. ההתייחסות שלי אליו היא כאל מישהו שמשקף מחשבותיי, במת תצוגה אחרת. אין ביני ליומני תחושת חיבה של קשר נפשי עמוק, לא של ידידות ארוכת שנים או שיתוף כוחות וערבות הדדית. החדשה טרייה לי ועדין אני שואל עצמי שמא לא מדובר בכישור לא מפותח אלא בשיקוף ראוי. כנראה שלא הייתי שם לב לזה לולא ספרה של רנה ורבין “כמה טוב לחיות” שאליו נשאבתי לאחר שגמרתי לקרוא את “חיים משלנו” של ליאת רוטנר שהשאלתי מאחייניתי לתחקיר עבור רב המכר השני שלי. נזכרתי בספרים שהתביישתי להראות לחבריי שאני קורא, למשל: “יומני תמר” של דבורה עומר, “יעל ואני” של איטו אבירם, ספרים מסוימים של מ. מזרחי. למזלי, לא התמכרתי לספרוני ה”רומן הרומנטי” אך צפיתי בסקרנות בצרכניות הספרונים נאבקות, לעיתים במגע פיסי להשגת זכות “קריאה ראשונה” בספריה העירונית. זיכרון ה”לא נעים שיראו” היה כה מוחשי שעטתי על “כמה טוב לחיות” כהתרסה להוא שהתבייש. כהולך שנחבט בדלת שקופה, שלהפתעתו עשויה מבועת סבון, נשבתי ביומנה. בקסמי נימתה הרכה נהפכתי למאזין האידיאלי שהיא עצמה יצרה למרחב כתיבה הפרטי שלה.
הספר (עד כה, אני בעמוד 50) נע בשני כתוב בשני מישורי תודעה: הראשון נע על ציר זמן מילדות והשני כבחורה באמצע שנות ה-30. אימצתי את שני מצבי התודעה, של הצעיר והבוגר, כשהאזנתי השבוע לתוכנית מיוחדת של קוטנר ב”קצה” לרגל מארז חדש שיצא לג’ורג’ הריסון. ניסיתי לנסח את הקשר בין רתיעתי בנעורי לכתוב יומן והצורך הדוחק לכתוב אחד פומבי עכשיו. רמזים נמצאים בעיסוק שהחליף עבורי כתיבת יומן-תרגום שירים. ניסיונותיי בשמינית לתרגם שירים מ- 1/3 33, אלבומו השביעי של הריסון שהיה בן 33 והוקלט לאחר שחלה בצהבת מעידים צעיר שיעדיף לשחרר את סיר הלחץ שקרוי “גיל ההתבגרות” בפנטזיות של אחרים. רק השבוע, במהלך קריאת “כמה טוב לחיות” והקשבה חוזרת להריסון פתרתי עוד תעלומה מעברי: מה הביא אותי להישאר בהודו כשחליתי בצהבת בגיל 32 ולהתעקש לראות במחלה וההחלמה שם טקס חניכה פרטי לחיים.
כרזה: ערן רובינפלד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה