ט' - צימוק מר

מאז שרנה ורבין/"כמה טוב לחיות" והריקו מורקמי/"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" התלבשו לי על האוזניות עלה פרץ פעלתנותי אף יותר מתחושות כל היכולות שיש לי ברגע שאני מצליח להשלים משפט רהוט נקודה חכמולוג. ההשראה להמשיך לזוז אז איז ומזג האוויר הקיצוני בתקן האקלים של ישראל הטו את הריצה לכיוון אתגרי. תשוקתי לרטיבות והתבוססות בבוץ סופקה במלואה. פעם ראשונה ביום הגשום ביותר בy20  כשנשטפתי עלי ידי גל שנחת מעלי בטיילת הדייגים מדרום לנמל יפו בגל והטיח אותי לקיר. בפעם שנייה במסלול בוצי פארק דרום/אריאל/חירייה. באותה ריצה, במהלך קיצור שהאריך הגעתי לרחוב גורית קדמן, חלוצת ריקודי העם בארץ, שהיתה דמות שהעריצו אצלנו בבית. שמחתי שקיבלה רחוב ומיקומו בשולי מז' דר' העיר, ראוי סמלית לפועלה.  סגרתי את השבוע בריצתבחושך ביער בן שמן. בהשראת קפדנותו של מורקמי, ההפוכה לגיבורי "נולדנו לרוץ" יצאתי מזווד, בגדים חמים ואייפון לכוכבים ווויז. בדרך חזרה למצפה מודיעין איבדתי את הדרך[בזמן הכתיבה  עולה לי תמונת  הפניה שבה הייתי צריך לפנות ימינה, מזרחה, במקום להמשיך ישר, צפונה]. כשהגענו לחניה רובין התחרפנה והתחילה לסוב סביבי בקוטר של מאה מאתיים מטר ממני. מדי פעם ראיתי דמות מוצללת חולפת מבעד לאזורים מוארים באור הפנסים.  תערובת ריגושי הריצה, החושך, חתולי בית מחושלי יער וצווחות לא מזוהות הניעו אותה ללא הפסקה. לא היה עם מי לדבר חצי שעה. מדי פעם כשהיא היתה עוברת לידי, מקררת לשונה וחום גופה בשלולית סיפרתי לה על הסושי עם סלמון שנור הכינה והעוף של אמא בארוחת שישי. בסוף נגמרה לה הבטרייה, היא זינקה למושב האחורי ונרדמה. כשהגענו לתל –אביב לא מצאתי את צרור המפתחות שהפרדתי ממפתח המכונית בגלל הריצה. האוץ' .לאחר הסושי והעוף חזרתי ליער בעקבות התחושה שהם נפלו ליד המכונית בחניון. לפני השינה קראתי קצת  אלברט איינשטיין להזכיר לעצמי מי גאון של אמא, מי?

יומן הריצה של מורקמי הוא הדבר הכי קרוב עבורו לפריטת היומיומי לפרטים קטנים וקטנוניים. גיבוריו, על פי רוב בדרכם, ללוסט אנד פאונד של החיים לחפש את הדברים גדולים (אהבה, משמעות, גורל). כשתש כוחן מלחפש הן יוצאות מדעתן. ורבין, כדמות, מתפרקת לעיני הקורא לחתיכות קטנות  ונבנית מחדש. משלב מסוים היומן פורש כנפיים מהאישי לסיפורה של דמות נערה מיתית בסוף המאה ה-20 ותחילת ה-21. היא מתארת את טקס האיה-ווסקה בדיוק מר כצימוק שמוגש לאחר שתיית הכוס כך ואת התקף אהבה קוסמית שהיא חווה בחיוניות של להיט מסוגת "יש לי את הכוח", מאלו שמושמעים בסיום סדנאות העצמה. או אז תפסתי עצמי בודק עוד כמה עמודים נשארו. שאלתי עצמי למה עשיתי את מחוות הבדיקה. התשובה הראשונה שעלתה במוחי היא שדאגתי שהספר ייגמר פה. כשהתברר שיש עוד עמודים, נרגעתי..היא תצלח גם את שלב הבאדולינה.

מכתב אוהבים גנוז מצמרר בכנותו של סבתה לסבה, ציפייה, שהקורא כבר יודע שלעולם לא תוגשם, של אשה לאהובה מבהירה לה את מקור פחדיה ושליחותה בעולם כאשת מילים. מותם בשיבה טובה ולא בהכרח צלולה של אנשי דור ראשון של משפחתה שהגיעו לארץ, לידת ילדי הדור הרביעי, מות כלבתה שאיתה מאז שחזרה לישראל מאפשרת לה ולקורא לסגור מעגל ותקופה. היא מתחילה להביט על התופעה הזאת שנקראת חיים בישראל מחלון ביתה, למצוא את הנורמאלי והבנאלי ולשאוב מהם את הסיפור.  קווי המתח בין חיים לבדיון שעונים על מבנים דוריים כה ברורים, עד שמבלי להתכוון אני מציע בארוחת שישי לאימי, אחותי ואחייניתי לקרוא את הספר.

תזיזו ת'תחת-רוצו להיבדק, מרוץ התחתונים ה-4    26 לדצמבר

עמותת "צו מניעה": אפשר למנוע סרטן המעי הגס!     http://www.zav-menia.org/

#מקרררץ

כרזות: ערן רובינפלד

מוסיקה: אני קלישאה  Music: i m a cliche

http://www.imacliche.com/

קישורים לספרי הריצה:

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה/ הרוקי מורקמי   

"נולדנו לרוץ"/כריסטופר מקדוגל 

המרוץ של פלאנגן/טום מקנב 

קישור לספר הסדרה:

 כמה טוב לחיות/ רנה ורבין 

הסדרות אסופות בממשקים:

בלוגר:  http://fridgerunner.blogspot.co.il/

טמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner

פינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/

ח- חלופות

הריצה מגבירה נחישותי לכתוב, נועלת את הבוקר כבריח לשולחן הכתיבה. בקיר שמתחלף תמיד הופכים רשומותיי פעמים בשבוע לסדרת כתמים אנושיים. החופש להביע, פטור מהסתרה ומשוחרר מתגובה מצמיחה לכעס/פחד/עצב שמחה והיקסמות רגעית. אז מה אם רגעית? מה שיוצא אני מרוצה. נחמה הציפור הלכה בדרכם של שני בעליה, נעטפה לנאותות המחזור בניר עיתון והונחה בפח. לפני הריצה, הכלוב הריק הוא מראת כשלון הגידול שאליו נישאות עיני כנגד רצוני. אחרי הריצה, הן פשוט מביטות לכיוון אחר או סתם לא רואות כתוצאה מפעלול הצללה, הילה או שיקוע שמעלים לי את תוכן השכבה.
שאלת “מה החלופות?”, שהיא כה חיונית בענפי כלכלה, רפואה וכיו”ב, מאבדת מחשיבותה בענפי ספורט חד-חד כיוונים כריצה-רכיבה-שחיה. אי מילוייה של המסקנה ההגיונית, הנכונה והראויה - להפסיק לרוץ/לרכב/לשחות- תומכת בהמשך הפעולה הלא-נוחה בעליל. המאמץ המשותף של רצועת העורף ושרירי עכוז מחבר את שתי האונות והופכן למנוע חזק יותר מהשכל המופעל בשאר היממה. השכל טורבו משאיר את המחשבה ההגיונית להשתרך אחורנית ושועט קדימה. אני שואל עצמי האם הדכדוך שעולה בי מקריאת ורבין/”כמה טוב לחיות” שונה מהדכדוך שמורקמי השליך על גיבורות “יער נורווגי”. את ספרו עם הכי פחות פנטזיה הוא כותב בשנות הריצה הראשונות שלו, בעודו משיל מעצמו את הקשיחות הדרושה כדי להיות בעלים של מועדון לילה בטוקיו. הוא ממשיל את כתיבתו לריצה ומצליב בין קשייו להתחיל ולהמשיך לרוץ לבין העמידה בציפיות של עצמו לגבי מה שהוא כותב. האם הוא היה יכול לכתוב יומן? קשה לי לראות אותו פורט את כאביו והנאותיו מוכן לתת לתחושות סובייקטיביות ממשות. את הסיבות לדחק מעורר התגובה הוא יפרט אך הוא לא ילך עד כדי נתינת ממשות לתגובות המחזוריות. אני לא רואה אותו חושף את המילים שמטיילות סחור סחור במוחו, חוזרות על עצמן.  בנו של איש דת, נזיר בודהיסטי, זכר יפני במאה ה-21 לא יעניק חשיבות בכתב למאגרי דחפים אלא אם כן הוא משעבדם לסיפור עם התחלה-אמצע-סוף. מתחילים לרוץ [עוד 28 יום 7 שעות 14 דקות ו-15 שניות] עוברים קשיים ומקבלים אות ניצחון על ההשתתפות.
חדר 404 (קפטן אינטרנט), חדרים (מגזין ספרות, הלית ישורון) סרטים: חתונה מאוחרת, חליל הקסם, חטיפת פלהם 123, ספרים: חסמב”ה, חלון פנוראמי, חבלים (חה חה חה חיים באר), חולית, חוג הסרטן, חוות החיות, [חלום ליל קיץ] אישים: חנוך לוין, הרצל (גולנצ’יק) ובלפור חדד, אמיל חביבי, אברהם ורחל חלפי, ח”נ ביאליק. חוה אלברשטיין.  ציפורים: חסידה, חרמשון (קטן), חוחית, חטפית אפורה, חוויאי, חכלילית סלעים, חנקן אדום גב/ראש, חנקן נובי, חצוצרן מדבר/שחור מקור, חרטומית בנגלית
ביטויים: חשך עליו עולמו, חוויות תפילה הזויות

תזיזו ת'תחת-רוצו להיבדק, מרוץ התחתונים ה-4    26 לדצמבר

עמותת "צו מניעה": אפשר למנוע סרטן המעי הגס!     http://www.zav-menia.org/

כרזות: ערן רובינפלד

מוסיקה: אני קלישאה

http://www.imacliche.com/

קישורים לספרי הריצה:

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה/ הרוקי מורקמי   

"נולדנו לרוץ"/כריסטופר מקדוגל : 

המרוץ של פלאנגן/טום מקנב 

קישור לספר הסדרה:

 כמה טוב לחיות/ רנה ורבין 

הסדרות אסופות בממשקים:

בלוגר:  http://fridgerunner.blogspot.co.il/

טמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner

פינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/

ז' - כבוד

התחלתי לחשוב מספרים. הרוקי מורקמי ב”על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה” מתעד חייו כאצן מגיל שלושים ושלוש. שלא כמוני (בינתיים) כשמורקמי יוצא מביתו הוא יודע מהו המרחק שהוא ירוץ,  יש לו זמן יעד וחישובי סטיית תקן. הוא עורך מדידות, מכמת את הריצה, משתמש בהם לתעל רגשותיו ותחושותיו הגופניות. הוא רץ עשרות שנים. בתקופה שהספר נכתב הוא עלה במרחק מ- 60 ק”מ בשבוע, ששה ימים בשבוע ל-80 במסגרת הכנות למרתון ניו-יורק.  כמכור מקצועי התחברתי אליו כלספק השכונתי. סימנתי מטרה כשכגמרתי לקרוא פרק א’ בספר: 60. למחרת, כשדידיתי בסוף הריצה בגלל שריר ירך ימין האחורי, הורדתי ציפיות ל-35 ק”מ. ברגוע, אני בגיר הגיוני. מה הלחץ? נזפתי בעצמי, שהרי  בפזיזותי אסכן השתתפותי ב”מרוץ התחתונים” הרביעי עוד 33 ימים 21 שעות 40 דקות ועשר שניות. שהרי בדיוק בגלל מטומטמים כמוני שחושבים שגילו את הפטנט האולטימטיבי לשרוף את השנאה שלהם טיפסה הסטטיסטיקה בריצה ל-60-80% סיכויי פציעה בשנים הראשונות. מותג הבריאות המשגשג שלי לא יכול להרשות לעצמו דשדוש על קו הסיום בגלל רשלנות רפואית. לא מכובד. הרגעתי את התלהבותי בריצה יחפה  על דשא ואספלט סביב האגם בפארק מנחם. מדובר במסלול של ק”מ (לדברי מפעיל סקי הכבלים באגם) שאותו עשיתי חמש פעמים קדימה ופעם אחת אחורנית. הנזק, ציפורן שבורה, היה שווה את התחושה המוזרה שהריצה ללא הגנת סוליה מעוררת. שינויים בתנאי האדמה: חצץ גדול משתנה לאספלט ואז לדשא, מכריח את כף הרגל להיות יותר גשושית מחקר ופחות נקודת משען לגוף.

מורקמי שם ריצתו על ציר זמן ובוחן אותה. הוא נזכר בשינויים שעברו עליו מאז שפעולת הריצה התקבעה בלוח הזמנים היומי. את מורקמי התחלתי לקרוא כדי לעבור תנאי קבלה לכניסה למיטה של בחורה יפנית שקטגורית סיננה מי שלא קרא מורקמי. “יער נורבגי”, שאותו קיבלתי מחברה שלה, מאוד ידידותי לקורא מבחינת אורכו ולכן התחלתי אותו בהתלהבות שדעכה לעגמומיות. הניסיון להבין אישה דיכאונית אחת בעזרת עוד שתי נשים מופנמות, וכל זאת כדי להזדיין? מסתבר שכן. בסגנונות שונים אני קורא על שני אנשים שמספרים על חייהם בגיל 33. מורקמי התחיל לרוץ במקביל להתחלת כתיבתו הסדירה על החזרה למה שאיננו, ורבין/”כמה טוב לחיות” יושבת בחוף ים בתאילנד ומתגעגעת  למרחב לאהוב. שניהם משתמשים בגופם לעיבוד החיים. אחד ככלי והשנייה- כאויב. מורקמי מעשן בשרשרת ומוטרד ממשקלו, נעזר בריצה לאכוף על עצמו משמעת. הוא רץ כדי שיוכל לכתוב טוב יותר. ורבין נעזרת בהפרעת האכילה כתהליך טיהור. כל פעם שהיא נחלצת ממעגל תסכול/סיפוק-אוכל/אשמה, נפשה מתחזקת. מסלול המכשולים שגופה מציב לה יוצר חומה מגנה מסבלה ומסבלם של אנשים קרובים אליה. הזדקנותם של הסבים והסבתות, מריבות ההורים, אוזלת ידה מול העולם הגברי, כל אלו נכנסים לגוש החלול בקרביה.

יום ההולדת של אמא פתח את סיבובי ימי ההולדת של הקשתיות בחיי. יש הרבה. חודש עמוס לכוחותינו. אני חושב על זאב, הציפור, בן זוגה השני של נחמה, שמת היום בקן. השני תוך ששה שבועות. אולי נחמה רוצה להיות לבד, לרקוד עם החלל בחדר


מוסיקה: אני קלישאה

תזיזו ת’תחת-רוצו להיבדק, מרוץ התחתונים ה-4    26 לדצמבר

עמותת “צו מניעה”: אפשר למנוע סרטן המעי הגס!     http://www.zav-menia.org/

כרזות: ערן רובינפלד

http://www.imacliche.com/

https://soundcloud.com/imacliche/edit-service-7-by-i-cube



קישורים לספרי הריצה:

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה/ הרוקי מורקמי    http://www.text.org.il/index.php?book=10020812

"נולדנו לרוץ"/כריסטופר מקדוגל : http://www.text.org.il/index.php?book=1308022

המרוץ של פלאנגן/טום מקנב http://www.text.org.il/index.php?book=12020514



קישור לספר הסדרה:

 כמה טוב לחיות/ רנה ורבין http://www.text.org.il/index.php?book=1106012

הסדרות אסופות בממשקים:

בלוגר:  http://fridgerunner.blogspot.co.il/

טמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner


פינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/

ו' - פיסלאבינג ננזל

הקלות ותחושת הניצחון, שחשתי בעודי מתבוסס בגדת נחל "שפירים" בתחתית מורדו של הר הזבל חירייה, הוכיחו לי ששטיפת המוח שעשה לי כריסטופר מקדוגל עם "נולדנו לרוץ", הצליחה. רשלנותי שילשה מסלול חמשת הקילומטרים המתוכנן לריצת שטח אתגרית.  עצת ידיד- שמאחוריו שנתיים של אימונים סדירים תלת שבועיים של עשרה ק"מ, לנשום באופן גורף מהאף - לתת לריאות להשתלט על קצב הריצה, עשתה נפלאות. כפות הרגליים הסתובבו פנימה, זרתות גלשו לבהונות, נהפכתי חישוק לחישוק רץ. כשחזרתי נפעם מחווית החישוק הביתה, התאוששתי עם כוס קקאו חם וגלשתי לקולקטיב; דם, מצ'טות, גרזנים, סכינים, אהבתי, אני אוהב את החיים בארץ כשיש אקשיין פאק כל המזדיינים החנונים. אני רוצה מלחמת דת בישראל. מה הבעיה. בא לי לחיות בתקופה דרמאטית. שילכו הבכיינים לאכול מילקי בברלין. יישארו כמוני מעולם האקסטרים, נחבור לפסיכופאתים מענפים אחרים ויאללה באלאגאן. האמת זועקת להיכתב: כשמשתחרר הסם שמופק במהלך מאמץ גופני לשרירים במנוחה הפיסלאבינג ננזל מכל מחווה. כל אות ומילה פנינה. הוי השלווה. כבדות עצלה ניסכת משחררת את הטייס האוטומאטי לברירת מחדל אקס-פט-נס לשארית היום. אז למה שלא אקבל מלחמה. לא ג'דג'מנט נקודה

זהו, גמרתי את "נולדנו לרוץ". אני מבין ריצה יותר ממה שהבנתי מ"המרוץ של פלאנגאן", שבזכותו רצתי תקופה מסוימת עד שדעכתי אל מחוץ לקו הרצים. הפעם, בבלוג זה אני נשבע, שארוץ עד לקבר.מסקרן לראות לאן יישא אותי הספר של מורקמי. יש לי עוד 37 ימים 7 שעות 49 דקות 16 שניות למרוץ ולדעת.

בחזית הנשית ("כמה טוב לחיות"/רנה ורבין) חזרתי איתה לארץ, צפיתי בה נכשלת (למזלה) בזוגיות ועוברת את שנת 2000 בלי שטיפת מוח על החשיבות הנומרולוגית של מספר 28. במקום זה היא מתחברת לסרן קירקגור. בחירה מעניינת שמבארת את היחלצותה האלגנטית ממלכודת הבורגנות=זוגיות. כמיהתה לנוחות וחמימות המוכר קטנה מיכולתה לשקר לעצמה. את התשוקה למשחק היא מחליפה בחיפוש אחר ה"תבונה". קירקגור הוא הפילוסוף הבטוח שאיתו אפשר לצלול לתהום שבין התפתחות  לשמרנות, ציות לציווי וחריגה מהמקובל. היא גדלה בבית חילוני/רציונאלי ולכן אין לה פחד להשתמש בפילוסוף דתי. היא  מג'גלת מסקנות תורתו והשלכותיה, עושה מהן מופע. וכך היא מיישמת דרכו; קירקגור העדיף בני אדם בשר ודם. החיים התבוניים הם אפשרות עם השלכות שאותן יש ללמוד, ולא להצדיק על בסיס טיעונים לוגים. בתקופת המעבר מגיל נעורים לבגרות היא  עם פילוסוף שכתב תחת שמות עט שונים, שהשתמש בלשונן של דמויות שונות להציג עמדתו. איש דתי שדגל בחקר הבחירה ובדיקת משמעויות שונות של הברירות הניצבות בפני אדם בחייו. שכלה הוא כלי בחינת דרכה והאפשרויות העומדות בפניה. תל-אביב היא המעבדה שבה אישיותה מתנסה, מתרחבת, מתכווצת, פוגשת צורות שונות של אהבה, מספקות יותר ופחות.

חתימה, חתול חתך, חשיבות, חשיפה, חשמל, חריגה, חרדה, חשיפה, חקיין, חקירה, חקלאי, חצבת, חצוצרה, חצוף, חעא חסמוי (הפרעה האחרון בשושלת השניה של הפרעונים במצרים), חפרפרת, חפיר, חפיפה, חסידה, חסחכם, חסד, חנוכה, חנקן, חניכה

#מקרררץ

כרזות: ערן רובינפלד

פס קול         

http://www.imacliche.com/

קישור ל"נולדנו לרוץ"/כריסטופר מקדוגל  

קישור לספר  כמה טוב לחיות/ רנה ורבין 

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה/ הרוקי מורקמי   

קישור לבלוגר:  http://fridgerunner.blogspot.co.il/

קישור לטמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner

קישור לפינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/

ה - אולטרא סתיו

רשתות המתיחה בקשתות כף רגלי, יופי של עצמות, מפרקים, שרירים וגידים, נשבעתי להן אמונים אחרי מאה ומישים עמודים. אני כה קל לשכנוע. פתי מאמין לכל דבר. נולדנו לרוץ היה נכון, נכון תמיד. במהלך ריצת אחה"צ סתווי ביער חורשים, נושם בעלייה בסבבה, קדח לי הרעיון להביא את האולטרא לישראל ושבעצם רוב הסיכוי שהביאו אותו ומה זה אומר לגבי חיי. קפיצצתי לי על קצות כפות הרגליים, משטח אותן מזרת עד בוהן, מפנים מלמטה למעלה את המידע שעקבים לא נועדו לריצה אלא רק לעמידה והליכה. מדובר פה בקריירה חדשה לאצבעות כף הרגל. מבחינת המוח שלי המרוץ עוד 40 יום 12 שעות 19 דקות ו-41 שניות הוא מתאבן מולקולארי, לפני ארוחה.

אני חושב על חינוך ועל דמות האב והאם שלי ושל רנה גיבורת "כמה טוב לחיות". ספר על נערה בשנות העשרים לחייה בשנות התשעים, שאז הייתי בשנות השלושים. וכמה מגוון תהליך הקריאה. אותו ספר, לו במקום לקרוא אותו בגיל 50, הייתי קוראו בן עשרים. בטוח לא הייתי מצליח לקרוא אותו לאט. בכך שבכוונה אני מאט קריאתי, לא קורא את הספר מהר, בולע אותו, גומא אותו כפי שקצבו דורש, נוצר חלל לעולם שלם של התייחסויות להיבנות. ההתקדמות בהיכרות קורית בגלל שהעימוד מאפשר זאת בקלות, וכי הסיפור הרפתקני. אני סקרן לדעת מה יקרה, לא במובן העלילתי אלא הרגשי. מוגן מאימת ה"משהו רע יקרה לה" אני יכול להתרווח ולהנאות מחשיפה מרהיבה של פרח מגינת  אצולה אינטלקטואלית. האב- מרוחק ונערץ מיתית, האם- דוברת רהוטה של ה"חוק", נטועים חזק בריבונות. מכתבים של האם והסבתא שמצורפים ליומן, פורשים לרוחב ולעומק את שושלת ההתניות. קולן, המעשי כהשקפת עולם, שמנחם קשייה להגשים עצמה הוא האחראי שהיא תעדיף להשמיע קולה במידה הראויה מאשר לפרוק עול, לצרוח, לקחת את כל הבמה. היא מזהה את מצבה. משוחררת מהעברית, מתחרות מקומית היא בונה לה חממה ללימוד בקצב שמאפשר לה שליטה במצב. את הפער בין הרצוי למצוי היא מגשימה בהפרעת אכילה. קלה כמובן. אני מתחבר אליה באיסורים כמצנחים, בהתרתם כריחוף.

לא שיערתי שאנשים יצחקקו כשהכרזתי בקול ברבים על תוכניותי ועל תוצאתי במרוץ הקודם. בכתיבה אני סופרמן במציאות זין קטן על האדמה. שמעון מהמרכז טען, שהוא, אם היה מסוגל לרוץ, היה הולך את זה. היתה גם טענה שבגלל שאני לא זוכר אם שמו לי צ'יפ בנעל או איפשהו יש מצב שלא החשיבו את הזמן שאיחרתי לתחילת המרוץ. כך או כך, הבוז להם. השבוע אני משנה אסטרטגיה וטאקטיקה ואני לא ממתין ללבישת התחתונים בבוקר המרוץ.זהו. רץ כמו שכתוב בספר, על קצות האצבעות, סופרמן מתכונן לדאייה.  שמתי יעד מוגדר של 12 שעות ריצה רצופה לשבוע הבא. מעניין אם הצעד יאט או יגביר עצימות הפצת בשורת הולדתנו לריצה. בימים כאלו אני מפחד לצאת לרחוב. בעל כורחי אני מטריד, עושה נפשות במשפטים נטולי הקשר. טוב שלמדתי להסתלק מהר.

 קישור למוסיקה 5 # I'm a Cliche;  Edit Service

בלוגר:  http://fridgerunner.blogspot.co.il/

טמבלר: https://www.tumblr.com/blog/fridgerunner

פינטראסט: http://www.pinterest.com/bvardhan/fridge-run-posters-by-eran-rubinfeld/

#מקרררץ

ד - כישור מוצפן

סממן ראשוני שאני חולה וגופי במאבק, מורגש בחניכיים. אחר כך תגיע התשישות שבגללה יטריד אותי עוד איבר. הפעם היו אלה קרסוליי. מאחר שיש להן סיבות לשדר “הצילו” הענקתי להם פטור ולא יצאתי לרוץ. בתוכנית האימונים הקפדנית-לייט שבניתי לעצמי, כבעלים, מנכ”ל ופועל של מותג הבריאות המשגשג שלי, מכומת המידע בערכים קבועים ומשתנים. הפטור של הבוקר הוא בזכות טיעון “מניעה” (מניעת התדרדרות לגרון-ריאות למשל) ועל פי חוק ההסדרים הפרטי שלי הוא מחולק  בשוויוניות בין סעיף “טיפולי”, הקשוח באופיו, וסעיף “מקשיב לגוף” הרחום. זוהי הפעם הראשונה שניצלתי את האשראי של שני הסעיפים, מתוך אחד עשר סך הכול, שנועדו להבטיח שאכן אצא לרוץ לפחות 40 פעם לפני התחרות עוד 43 ימים 15 שעות 26 דקות ו-45 שניות

ניצלתי את הבוקר הפנוי לבדוק  בעזרת ספרות מקצועית מדוע  שמחתי כילד היוצא לחופש גדול ואיך הופכים רגשות האשם לדלק בעירה. הספר שמופיע בראש מרבית רשימות הרשת “הספרים הטובים ביותר על ריצה” הוא “נולדנו לרוץ” (שבט מסתורי, ספורטאי על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה מאת כריסטופר מקדוגל). כיוון שהידע התיאורטי שלי על ריצה מועט, מצליח כל פרק לספק נקודות מחשבה שאותם אני רושם כדי להיזכר בהן במהלך הריצה. לפי הספר, כישור הריצה מוצפן בגופי ועלי לאפשר לו לפרוץ החוצה, רצוי בעזרת האהבה/חמלה. אם לא, אפשר להשתמש בתירוצים כמו מרוץ התחתונים, אך הדחף לא יחזיק יותר מכמה קילומטרים ספורים.  באופן מעשי, פתרתי את את השאלות שהטרידו אותי “האם נכון לקפוץ מהצוק לחוף כמו רובין או שעלי לרדת במתינות? מסתבר שהאצנים הרוסים נהגו להתחיל את ריצתם בקפיצה של ששה מטרים ככדי לעורר את גופם ולחזק את שרירי השוק. “נולדנו לרוץ” כה מלא טסטוסטרון שהקריאה במקביל של “כמה טוב לחיותן הפכה להיות כאמבט קצף חם, רירית רחם עם זמן לחשוב . היומנאית, “חנונית” ואמיצה כאחד, שיוצאת בגיל מוקדם ללימודים ב”עיר הגדולה” ניו-יורק היא מראה ל”חנון האמיץ” שהייתי אני, קשיי הגירה שחוויתי והעדפתי להדחיק או לתעל לקריירה במיומנות מתוחכמת. התעסקותה בבעיית ההשמנה קשה לי. בגילה שנאתי את גופי בגלל רזונו.

באחרית דבר לספר “נולדנו לרוץ”, מפאר עופר שלח מפאר רגעי אי-מחשבה בריצה. בפועל, אילו לא קורים הרבה. תוכן המחשבות, איכותן, קצבן ושאריתן  שנאספות לזיכרון שונות מחשיבה שלא בתנאי מאמץ, מאופיינות במהות מבשרת טוב וקלות תמידית. אני ממשיך לחפור בחית. נגמרו לי הארצות. סיווג הערים בישראל הורחב לישובים. החשיבה החיובית הביאה אותי להחשיב התפלפלויות והתחכמויות באות ח’ כשיקוי פוריות מעורר מרץ;  חורשים (קיבוץ, בית קברות- חברה קדישא), ערים חצויות (חברון), חבלי ארץ במחלוקת (חרמון, חוות שבעא וחצי האי קרים) חייט (פלינדרום של טייח) צבע: חרדל, חאקי, חום, רגשות: חוסר אונים, חיבה, חמדנות, חמלה, חרדה, חרטה, חשש. צמח : חנק מחודד ,חמשן נדיר, וחמציץ. סלנג: חרטאבונה

קישור למוסיקה 4  # I'm a Cliche Edit Service

ג- בועת סבון

את העצות שיכינו אותי ל”מרוץ התחתונים” בעוד 48 ימים תשע שעות חמישים ושמונה דקות ואפס אחד שניות אני לוקח מהרשת. ככה; מול שלל הוראות-הנחיות-עצות- תוכניות אימון, שאת רובם אינני שולל אך גם לא אמלא, אני נרגע. אחרי מקלחת אני משתרע מול מסך גדול, בידי כוס קפה -שאותה הייתי אמור לשתות לפני הריצה לפי מספר מחקרים ואחרי הריצה במחקר הפרטי שלי- וגולש באתרי ריצה כדי להיטיב דרכי. בדרך כלל אמצא עצמי בערך וויקיפדי על איזה שריר עלום שיזרוק אותו לקישור שייקח אותי רחוק. כשנגמר הקפה, תם רשמית זמני למיצוי יכולתי העצמית. בשיטת ההוראה שלי, שבה אינני מפסיק לחלק מדליות לעצמי, אין מקום להלקאה עצמית או למשימות תובעניות יותר ממאמץ מנטאלי לצאת לאימון.
השבוע השלישי של מקרררץ נכתב בעודי מאזין לקוסמו ויטאלי “צירים אדומים” וכנופיית “אני קלישאה” שמנגנת מסיבת סיום העונה החמישית של “רדיו תדר”. עד לפני שבועיים לא ידעתי מיהו. ואז, רק לאחר שהוא וסביבתו הפכו להיות חלק ממסגרת הסיפור שלי , מייצרים את פס-קול מקרררץ, נודע לי שהוא בא לנגן בארץ. כשהמקרי מצטלב, נהפך לחלק מהמסלול, רוממות רוח אוחזת בי. רעיון עוועים רקם עור וגידים והנה..החיים מספקים פלא. הפלא שהכי העסיק אותי השבוע הוא הגילוי שאני לא כותב ליומן כחבר. ההתייחסות שלי אליו היא כאל מישהו שמשקף מחשבותיי, במת תצוגה אחרת. אין ביני ליומני תחושת חיבה של קשר נפשי עמוק, לא של ידידות ארוכת שנים או שיתוף כוחות וערבות הדדית. החדשה טרייה לי ועדין אני שואל עצמי שמא לא מדובר בכישור לא מפותח אלא בשיקוף ראוי. כנראה שלא הייתי שם לב לזה לולא ספרה של רנה ורבין “כמה טוב לחיות” שאליו נשאבתי לאחר שגמרתי לקרוא את “חיים משלנו” של ליאת רוטנר שהשאלתי מאחייניתי לתחקיר עבור רב המכר השני שלי. נזכרתי בספרים שהתביישתי להראות לחבריי שאני קורא, למשל: “יומני תמר” של דבורה עומר, “יעל ואני” של איטו אבירם, ספרים מסוימים של מ. מזרחי. למזלי, לא התמכרתי לספרוני ה”רומן הרומנטי” אך צפיתי בסקרנות בצרכניות הספרונים נאבקות, לעיתים במגע פיסי להשגת זכות “קריאה ראשונה” בספריה העירונית. זיכרון ה”לא נעים שיראו” היה כה מוחשי שעטתי על “כמה טוב לחיות” כהתרסה להוא שהתבייש. כהולך שנחבט בדלת שקופה, שלהפתעתו עשויה מבועת סבון, נשבתי ביומנה. בקסמי נימתה הרכה נהפכתי למאזין האידיאלי שהיא עצמה יצרה למרחב כתיבה הפרטי שלה.
הספר (עד כה, אני בעמוד 50) נע בשני כתוב בשני מישורי תודעה: הראשון נע על ציר זמן מילדות והשני כבחורה באמצע שנות ה-30. אימצתי את שני מצבי התודעה, של הצעיר והבוגר, כשהאזנתי השבוע לתוכנית מיוחדת של קוטנר ב”קצה” לרגל מארז חדש שיצא לג’ורג’ הריסון. ניסיתי לנסח את הקשר בין רתיעתי בנעורי לכתוב יומן והצורך הדוחק לכתוב אחד פומבי עכשיו. רמזים נמצאים בעיסוק שהחליף עבורי כתיבת יומן-תרגום שירים. ניסיונותיי בשמינית לתרגם שירים מ- 1/3 33, אלבומו השביעי של הריסון שהיה בן 33 והוקלט לאחר שחלה בצהבת מעידים צעיר שיעדיף לשחרר את סיר הלחץ שקרוי “גיל ההתבגרות” בפנטזיות של אחרים. רק השבוע, במהלך קריאת “כמה טוב לחיות” והקשבה חוזרת להריסון פתרתי עוד תעלומה מעברי: מה הביא אותי להישאר בהודו כשחליתי בצהבת בגיל 32 ולהתעקש לראות במחלה וההחלמה שם טקס חניכה פרטי לחיים. 

כרזה: ערן רובינפלד

קישור למוסיקה : cosmo vitelli by edit-service 3

ב - PYOU PYOU

לרוץ זה להפוך את הגוף למכונת עתיד משומנת. ההווה שלי בצעד הבא, עברי אחרי ולא באופן מילולי . תופר את המרחק היומי בין נקודות ציון קבועות, מניח, כל פעם מחדש, צדפים בצורות שונות שיסמנו אותי בנוף. הבוקר השרירים הרגישו מצוין. מה השתנה היום מאתמול? ייתכן שחזרה 200 פעמים על תנועת יסוד עם גיא הזכירה לשרירי המפשעה שלי שאפשר להגדיל את הפסיעה ואולי הפיו-פיו, תנועת הירייה באקדח שלמדתי עליה אתמול מקטטת הספורט בדרבי השבוע. ה”פה”  הדגושה וה”יו” מעגלים את השפתיים והשרירים הטבעתיים. שליש מהמרחק היומי יריתי לכל עבר, רובין רדפה אחרי השחפים ואני יריתי בהם. שליש אחר, אני זוכר מלמלתי ארץ עיר חי צומח דומם מקצוע. החודש אני בחית; חבש חיפה חמור חלבלוב חרה חרט חוף השנהב חדרה חרגול חסה  חוד חבתן מה יכול להיות שנגמרו המדינות בחית חניתה חתול חרצית חנית חייל מאכל במקום ארץ ממממ..חלב חברון חזיר חציל חבלן

קישור למוסיקה: 

i ma cliche edit-service-2 by red axes

א- צו ריצה

כשהזכיר לי אמיר, חבר מהגנון, בפגישתנו החד שנתית האחרונה - שהוא נהג להתחבא בפינות מסתור קבועות מיד עם תחילת ריצות החימום שלנו בשיעורי ההתעמלות - נזרק ראשי מספר סנטימטרים אחורנית נגע קלות במשענת כסא המסעדה שבה ישבנו, והתייצב שוב. מול עיני הופיע מראהו כורע כחתול חיוור ודרוך בסבך הירוק עם הפרחים, ואותי, מתנשף ומיוזע,  פוגש אותו במבטי ותוהה למה? השאלה לא היתה קשורה אליו. כששאלתיו, לאחר הפעם הראשונה שקלטתי אותו חומק בזריזות, באמצע כיתה ג' או ד', הוא ענה שהוא "לא אוהב לרוץ". נחישות תשובתו לא דרשה הסברים נוספים. כדי לבצע מהלך התחמקות שכזה נדרש תחכום ואומץ חברתי, שלא שיערתי עד אז שיש לו, והגביר הערכתי אליו.  נזכרתי, שבמספר השניות שבהן חלפתי על פני מקומות המסתור שאלתי עצמי אז למה לעזאזל אני כן אוהב לרוץ.

הבחירה להיענות להזמנה המצורפת [עמותת "צו מניעה" יוצאת בקמפיין על מנת להגביר את המודעות למניעת סרטן המעי ואת חשיבות הבדיקות למניעת המחלה.במסגרת הקמפיין יתקיים אירוע ספורטיבי משעשע תחת הסלוגן "תזיזו ת'תחת ורוצו להיבדק".(מקצה תחרותי 5 ק"מ ושאינו תחרותי 2 ק"מ). בדומה למרוצים אשר מתקיימים מזה שנים בארצות הברית, צפויים להשתתף באירוע בודדים וקבוצות, מתנדבים, ידוענים ואנשי ציבור. המשתתפים ירוצו במרוץ כשלגופם תחתונים (על גבי הבגדים). מרוץ התחתונים ה – 4 צפוי להיות צבעוני, רעשני והמוני יותר מכל קודמיו. את האירוע תלווה להקת The Last Beat בשירי ביטלס בלתי נשכחים.] היתה "כן" של אוהב ריצה בארון, שקיבל הזדמנות למימוש עצמי. תשוקה אדירה מילאה אותי כשראיתי לראשונה את תמונות של אצנים בתחתונים מאחד המרוצים בארצות הברית. כשגיליתי שנה שעברה, שהמרוץ עשה עליה, נרשמתי מייד. "מרוץ התחתונים" הוא מסוגת ה"משפחתי" ו"תחרותי לייט". תחושה מרוממת ועליזה המשיכה לשרות עלי גם לאחר שהתכווצו שרירי ירכי הימנית, ודקירות חריגות בגיד אכילס השמאלי אילצו אותי להתעמת עם שאננותי מספרם הזעום של דקות אימון שנצברו. שחררתי את רובין, תחתונים אדומות על צווארה, ויישרתי קו  עם שתי משתקמות -ניתוח ומאמנתם האישית שהגיעו במיוחד ממצפה בצפון הארץ. כג'נטלמן אמיתי אף הצלחתי למשול ביצר תחרותי, לא עקפתי אותן בסוף והגעתי ממיקום 579 למקום 299 בזמן של 45:34, 9:06 לק"מ.

בפועל, יודע כל מי שמאמין באפשרות הגאולה דרך הגוף, שכדי להמשיך בפעילות גופנית ולהופכה לשגרה נדרשים מהלכים מתוחכמים כדי: א-  להקים את הגוף, ב-  להמשיך להניעו כשנגמרת ההנאה ומתחילה ההתשה. מרוץ תחתונים, חדר כושר, קבוצת ריצה, הפחד מהמוות  ומהתבלות קשה לצפייה הם זרזים מצוינים לא':  בחיבור- שבין רעיון/רצון האהבה לתנועת הגוף, שמרחף בנוחות נעימה במעגלים החשמליים במוח, לתנועה - נתפרים סיבות ותירוצים לסיפורים. לגבי ב', כשכאב השרירים, הפיכחון מאשליות ותחושת האבדון מצטלבים, אין לי מושג הולם.

בקרוב, אולי

הכתיבה היומנאית לרשת שונה וקשה לי מכתיבה בדיונית או עיונית. ללא דמויות מסויטות-אני נעות בעלילה, מהתחלה עד סופה, נושא לעיין בו ולחוות דעה, ובגלל שלל הברירות, כמעט אינסופי שניצבים בפני. החופש לבחור הוא ביטוי חסר ערך כשהמילים הן צורך, הישרדות בעולם של התרסה מפונקת על עוולות לא מתוקנים.  כשכול החלטה היא לי או לצרי, איזה משלל אירועי היום ייצגני.  גשם וכלב, אמא ונחמה.. בכתיבה לא נופלת ברירה. היא נלקחת שוב ושוב כנקודות במשחקוני טניס. לא כך עם הגוף הנע בריצה. שרירי העכוז-גדול-אמצעי-הקטן שמשכו ופשטו את שרירי הירך והשוק לכיוון התנועה, ימשיכו לנוע בסיום הריצה, גם לאחר הנפילה לשכיבת חצי פרקדן, ברכיים מורמות לשמיים. הם יכווצו ויפשטו, ישטפו במקלחת פנימית את הזז המותש, ינשפו  רוח מייצבת להמשך השהיית חוסר האמונה.

קישור ל I'm a Cliché

Edit Service 1 - by Bot'Ox 

הקדמה

ממלכה: ורדן 

מערכה: כתיבה יומנאית 

מחלקה: שנה חדשה

סדרה: דו - שבועית

משפחה: ספורט

סוג: שגרה

נושא ראשי: ריצה

נושא שני: אתר אישי

תקופה : אוקטובר 2014 ~ ינואר 2015

איבר: רגליים 

butt kicking update

[קישור לוידאו של מיצג שהוצג בבית ספר קלישר ב- 2011)